<h1>ענינים שונים לתלמיד הרשב"א סימן ג'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[מה] הוא [אשר] יקרא חופה, ויש שהיו סבורין לומר שהוא פריסת [הטלית שהיו] פורסין על ראש החתן והכלה עד שמקצת המפרשים... סמכו במס' קידושין (י"ח ע"ב) כיון שפירס טליתו עליה אינו רשאי למכרה דהיינו החופה מפני שנעשה בפריסת סודר. ולאו מילתא היא דודאי אין זה עיקר חופה מדגרסינן במס' סוכה פרק הישן (כ"ה ע"ב) וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה. ועוד השיב הרב בעל העיטור ז"ל מדגרסינן התם בירושלמי [סוטה פ"ט הט"ו] אלו הן חופות חתנים סדינין המצויירין ושהרוני זהב תלויין בהן. ואחרים פירשו שהחופה היא יחוד ר"ל שמיחדין אותן בבית אחת לביאה וכיוצא בה. ונראה שהביאם לזה מדאבעיא לן בפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו חופה דחזיא לביאה בעינן או לא תיקו, אלמא אין חופה אלא יחוד. וגם זה אינו נראה לי נכון מדתנן [כתובות י"ב ע"א] ביהודה היו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה, ואם איתא הרי היחוד ההוא היא היא החופה ומאי קודם כניסתה לחופה דקתני.
ומדברי קצת הראשונים שהחופה והנשואין אחד הן והוא שהאשה הולכת לבית בעלה החתן [והוא] עושה שם סעודה לאוהביו, ואותה סעודה היא כניסתה לחופה והן הן נשואין. ויש לי לסייע דבריהם במה שאמרו שהחופה והנשואין אחד הן מדגרסינן בפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) ר' אליעזר בן עזריה אומר נתאלמנה מן הנשואין גובה את הכל כלומר אפילו תוספת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ור"ל על מנת לכנסה לחופה, דהא איבעיא לן עלה בגמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, וכיון שכן ש"מ דהיינו נשואין היינו חופה, ומ"מ אינו נכון בעיני מדגרסינן בפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) ת"ר מסר האב לשלוחי הבעל או שנכנסה עמו לחצר אע"פ שכתובתה בבית אביה, מתה בעלה יורשה, בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואמרינן התם תנא סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון סתם חצר דיליה לנשואין, אלמא שמעת מינה... דנשואין וחופה תרי מילי נינהו.
על כן נ"ל שהדברים כך הן האב [היה מוסר בתו] לחתנו להיות לו לאשה כדרך המוסרין בתם לאישות... וזהו הנקרא נישואין, והיה דרכן במקצת מקומות... הבעל היה בודקה עתה אם יש בה מומין אע"פ שבדקוה בבית המרחץ על ידי קרובות, כדאמרינן בפרק אע"פ (כתובות נ"ח ע"ב) דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה למשנה אחרונה כלומר עד שיבדקנה הוא עצמו. וכל שכן שהיה צריך למסירה זו במקומות שלא היה דרכן לבדקה במרחץ, כי על ידי מסירה זו בודקה לראות אם תיטב בעיניו קודם שיטרח לעשות הוצאה בסעודה וכיוצא בה. וזהו מנהגן של אנשי יהודה שהיו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה כדי שיהא לבו גס כלומר רגיל בה אם תמצא חן בעיניו. אבל בגליל ובקצת המקומות לא היו חוששין שיבדקנה הוא כלל כי היה לו [די] בבדיקת המרחץ וכיוצא בזה על ידי קרובות ואע"פ [כן] היו מביאין הכלה לבית בעלה לנשואין כמו שכתבנו, מפני שהיתה עומדת שם יום או יומים עד שיכין צרכי הסעודה ומלבושין וכל הצריך, ואחר שהכין וזימן הכל כפי אשר תשיג ידו אז היה מיחד בית אחת לשמוח שם עם שושביניו ואוהביו ולעשות סעודה כדי לבעול בלילו כמו שמוכיח בפירוש בפ"ק דכתובות (ג' ע"ב) דליל ביאה היא היא זמן סעודה לחתן והיו מכניסין שם הכלה ואותו בית המתוקן לכך הוא הנקרא חופה. וכשהיא בתולה תולין בה סדינין מצויירין ושהרוני זהב כאותה של מס' (שמחות) [סוטה] (ירושלמי פ"ט הט"ו) שכתבנו, כדי להגדיל השמחה על ידי כלים נאים והוא כדרך שנהגו במקומות אלו שאנו קורין בל"ע קורטינאט. והיו קצת מקומות שלא היו תולין סדינין המצויירין אלו בכל הבית אלא במקצוע אחת מן הבית ששם היו מושיבין החתן והכלה, ועל זה אמרו בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) וכי אין האשה אוכלת עד שתכנס לחופה ולא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, כלומר שאע"פ שלא הושיבוה עדיין במושב האפריון אלא בבית ששם הסעודה מיד אוכלת בתרומה, שלא היה מכניסה באותו בית אלא אם כן [רוצה] לקנותה.
ועל כן אני אומר שהחופה שלנו עכשיו בתולה היא הכנסת הכלה שאנו מכניסין אותה בערב שבת לבית שבו הסדינין המצויירין שקורין קורטינאט. וחופה של אלמנה היא הכנסתה (לבית שעושין) סעודת הנשואין ודרך לבעול באותה לילה ברוב הפעמים. ושם מברכין שבע ברכות כי שם היא השמחה ועליה אמרו בפרק הישן (סוכה כ"ה ע"ב) אין שמחה אלא בחופה. והיינו נמי ההיא דבפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) דאיסתפקא לן אי בעי חופה דחזיא לביאה, כי לא היו מכניסין הכלה באותו בית ולא עושין הסעודה עד שיהא רוצה לבעול בלילו.
והנה משעת הנשואין הוא יורשה כההיא דפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) אבל אינו מטמא לה, ולא מפר נדריה עד שתכנס לחופה כדאיתא בנדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים ע"ג ע"ב) (גמ') [גבי] הבוגרת וששהתה שנים עשר חודש, ולא לקטלא כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"ב) גבי כי תהיה לאיש נערה ולא בוגרת וכו', ולא לתוספת כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) אבל כשתכנס לחופה היא כאשתו לכל דבר, אלא שאסור לבא עליה עד שיברך שבע ברכות כדאמרינן (ריש מס' כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. וכן אם בא עליה אחר נשואין בלא חופה לא קנאה לדברים הללו, דכל שלא על ידי חופה כזנות חשיב כדגרסינן בפ"ד אחין (יבמות כ"ט ע"ב) גבי שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, ופירש"י ז"ל זה לשונו חל עליו זיקת נשואין של שאר נשים ואם בא עליה אחר מאמר בלא חופה לא קנאה ע"כ, דאלמא אין ביאה קונה אלא על ידי חופה. ולאו דלא קניא ליה כלל קאמר דהא יורשה משעת נשואין כמו שפרשנו, אלא לא קניא לכל הדברים קאמרינן. וכן אסור לו לבא עליה בלא חופה, מדאמרינן והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין מכלל דבלא חופה אסירן, אלא דאפשר שאיסור זה מדרבנן וכדעת קצת המפרשים שהרי ביהודה היו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה.
זהו מה שנראה בדברים אלו ודברים מתיישבין הן ובהן הטלנו שלום בין כל השמועות, חוץ מאותה שבפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) שנראה ממנה לכאורה שהנשואין והחופה הכל אחד. אבל אין לסתור דברינו על ידה דהתם [כוונת] רבי אלעזר אומר מן הנשואין גובה את הכל היינו חופה ומשום דת"ק [נקט] אירוסין תני איהו נשואין ודרך התלמוד לקרות לאישות גמר נשואין, שאם אתה בא לדקדק הלשון אף אנו נאמר שאין לה תוספת [אלא אם כן] נבעלה, דנשואה הכי משמע כדאמרינן בפרק נערה (מאורסה) [שנתפתתה] (כתובות מ"ח ע"ב) ולא נשואה, מאי ולא נשואה אילימא ולא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלמא ש"מ דבכלל לשון נשואה היא הביאה, ואילו בדר' אלעזר הא מפרש עלה בגמ' דלאו ביאה בעינן דאלמא שמעינן דלשון נשואין דנקט לאו דווקא. והנה לשון נשואין הוא לשון כללי פעמים שר"ל נשואין בלא חופה כי ההיא דבפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) דמסר האב לשלוחי הבעל ופעמים שר"ל כניסה לחופה כדפרישית בדר' אליעזר בן עזריה ופעמים שר"ל נבעלה.
ושוב נמצא במסכת שמחות (פ"ח) עושין חופות לחתנים אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו אוכל כללו של דבר כל מה שתלוי בחופה אסור בהנאה, ובספר העיטור כתובה החיצונה הזו, ולא נמצא לאיסור הזה עיקר בתלמוד וגם לא נתברר טעמו, אבל קבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות.
<h2>דף מח:</h2>
[מה] הוא [אשר] יקרא חופה, ויש שהיו סבורין לומר שהוא פריסת [הטלית שהיו] פורסין על ראש החתן והכלה עד שמקצת המפרשים... סמכו במס' קידושין (י"ח ע"ב) כיון שפירס טליתו עליה אינו רשאי למכרה דהיינו החופה מפני שנעשה בפריסת סודר. ולאו מילתא היא דודאי אין זה עיקר חופה מדגרסינן במס' סוכה פרק הישן (כ"ה ע"ב) וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה. ועוד השיב הרב בעל העיטור ז"ל מדגרסינן התם בירושלמי [סוטה פ"ט הט"ו] אלו הן חופות חתנים סדינין המצויירין ושהרוני זהב תלויין בהן. ואחרים פירשו שהחופה היא יחוד ר"ל שמיחדין אותן בבית אחת לביאה וכיוצא בה. ונראה שהביאם לזה מדאבעיא לן בפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו חופה דחזיא לביאה בעינן או לא תיקו, אלמא אין חופה אלא יחוד. וגם זה אינו נראה לי נכון מדתנן [כתובות י"ב ע"א] ביהודה היו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה, ואם איתא הרי היחוד ההוא היא היא החופה ומאי קודם כניסתה לחופה דקתני.
ומדברי קצת הראשונים שהחופה והנשואין אחד הן והוא שהאשה הולכת לבית בעלה החתן [והוא] עושה שם סעודה לאוהביו, ואותה סעודה היא כניסתה לחופה והן הן נשואין. ויש לי לסייע דבריהם במה שאמרו שהחופה והנשואין אחד הן מדגרסינן בפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) ר' אליעזר בן עזריה אומר נתאלמנה מן הנשואין גובה את הכל כלומר אפילו תוספת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ור"ל על מנת לכנסה לחופה, דהא איבעיא לן עלה בגמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, וכיון שכן ש"מ דהיינו נשואין היינו חופה, ומ"מ אינו נכון בעיני מדגרסינן בפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) ת"ר מסר האב לשלוחי הבעל או שנכנסה עמו לחצר אע"פ שכתובתה בבית אביה, מתה בעלה יורשה, בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואמרינן התם תנא סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון סתם חצר דיליה לנשואין, אלמא שמעת מינה... דנשואין וחופה תרי מילי נינהו.
על כן נ"ל שהדברים כך הן האב [היה מוסר בתו] לחתנו להיות לו לאשה כדרך המוסרין בתם לאישות... וזהו הנקרא נישואין, והיה דרכן במקצת מקומות... הבעל היה בודקה עתה אם יש בה מומין אע"פ שבדקוה בבית המרחץ על ידי קרובות, כדאמרינן בפרק אע"פ (כתובות נ"ח ע"ב) דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה למשנה אחרונה כלומר עד שיבדקנה הוא עצמו. וכל שכן שהיה צריך למסירה זו במקומות שלא היה דרכן לבדקה במרחץ, כי על ידי מסירה זו בודקה לראות אם תיטב בעיניו קודם שיטרח לעשות הוצאה בסעודה וכיוצא בה. וזהו מנהגן של אנשי יהודה שהיו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה כדי שיהא לבו גס כלומר רגיל בה אם תמצא חן בעיניו. אבל בגליל ובקצת המקומות לא היו חוששין שיבדקנה הוא כלל כי היה לו [די] בבדיקת המרחץ וכיוצא בזה על ידי קרובות ואע"פ [כן] היו מביאין הכלה לבית בעלה לנשואין כמו שכתבנו, מפני שהיתה עומדת שם יום או יומים עד שיכין צרכי הסעודה ומלבושין וכל הצריך, ואחר שהכין וזימן הכל כפי אשר תשיג ידו אז היה מיחד בית אחת לשמוח שם עם שושביניו ואוהביו ולעשות סעודה כדי לבעול בלילו כמו שמוכיח בפירוש בפ"ק דכתובות (ג' ע"ב) דליל ביאה היא היא זמן סעודה לחתן והיו מכניסין שם הכלה ואותו בית המתוקן לכך הוא הנקרא חופה. וכשהיא בתולה תולין בה סדינין מצויירין ושהרוני זהב כאותה של מס' (שמחות) [סוטה] (ירושלמי פ"ט הט"ו) שכתבנו, כדי להגדיל השמחה על ידי כלים נאים והוא כדרך שנהגו במקומות אלו שאנו קורין בל"ע קורטינאט. והיו קצת מקומות שלא היו תולין סדינין המצויירין אלו בכל הבית אלא במקצוע אחת מן הבית ששם היו מושיבין החתן והכלה, ועל זה אמרו בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) וכי אין האשה אוכלת עד שתכנס לחופה ולא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, כלומר שאע"פ שלא הושיבוה עדיין במושב האפריון אלא בבית ששם הסעודה מיד אוכלת בתרומה, שלא היה מכניסה באותו בית אלא אם כן [רוצה] לקנותה.
ועל כן אני אומר שהחופה שלנו עכשיו בתולה היא הכנסת הכלה שאנו מכניסין אותה בערב שבת לבית שבו הסדינין המצויירין שקורין קורטינאט. וחופה של אלמנה היא הכנסתה (לבית שעושין) סעודת הנשואין ודרך לבעול באותה לילה ברוב הפעמים. ושם מברכין שבע ברכות כי שם היא השמחה ועליה אמרו בפרק הישן (סוכה כ"ה ע"ב) אין שמחה אלא בחופה. והיינו נמי ההיא דבפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) דאיסתפקא לן אי בעי חופה דחזיא לביאה, כי לא היו מכניסין הכלה באותו בית ולא עושין הסעודה עד שיהא רוצה לבעול בלילו.
והנה משעת הנשואין הוא יורשה כההיא דפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) אבל אינו מטמא לה, ולא מפר נדריה עד שתכנס לחופה כדאיתא בנדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים ע"ג ע"ב) (גמ') [גבי] הבוגרת וששהתה שנים עשר חודש, ולא לקטלא כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"ב) גבי כי תהיה לאיש נערה ולא בוגרת וכו', ולא לתוספת כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) אבל כשתכנס לחופה היא כאשתו לכל דבר, אלא שאסור לבא עליה עד שיברך שבע ברכות כדאמרינן (ריש מס' כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. וכן אם בא עליה אחר נשואין בלא חופה לא קנאה לדברים הללו, דכל שלא על ידי חופה כזנות חשיב כדגרסינן בפ"ד אחין (יבמות כ"ט ע"ב) גבי שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, ופירש"י ז"ל זה לשונו חל עליו זיקת נשואין של שאר נשים ואם בא עליה אחר מאמר בלא חופה לא קנאה ע"כ, דאלמא אין ביאה קונה אלא על ידי חופה. ולאו דלא קניא ליה כלל קאמר דהא יורשה משעת נשואין כמו שפרשנו, אלא לא קניא לכל הדברים קאמרינן. וכן אסור לו לבא עליה בלא חופה, מדאמרינן והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין מכלל דבלא חופה אסירן, אלא דאפשר שאיסור זה מדרבנן וכדעת קצת המפרשים שהרי ביהודה היו מיחדין אותה קודם כניסתה לחופה.
זהו מה שנראה בדברים אלו ודברים מתיישבין הן ובהן הטלנו שלום בין כל השמועות, חוץ מאותה שבפרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) שנראה ממנה לכאורה שהנשואין והחופה הכל אחד. אבל אין לסתור דברינו על ידה דהתם [כוונת] רבי אלעזר אומר מן הנשואין גובה את הכל היינו חופה ומשום דת"ק [נקט] אירוסין תני איהו נשואין ודרך התלמוד לקרות לאישות גמר נשואין, שאם אתה בא לדקדק הלשון אף אנו נאמר שאין לה תוספת [אלא אם כן] נבעלה, דנשואה הכי משמע כדאמרינן בפרק נערה (מאורסה) [שנתפתתה] (כתובות מ"ח ע"ב) ולא נשואה, מאי ולא נשואה אילימא ולא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלמא ש"מ דבכלל לשון נשואה היא הביאה, ואילו בדר' אלעזר הא מפרש עלה בגמ' דלאו ביאה בעינן דאלמא שמעינן דלשון נשואין דנקט לאו דווקא. והנה לשון נשואין הוא לשון כללי פעמים שר"ל נשואין בלא חופה כי ההיא דבפרק נערה (כתובות מ"ח ע"ב) דמסר האב לשלוחי הבעל ופעמים שר"ל כניסה לחופה כדפרישית בדר' אליעזר בן עזריה ופעמים שר"ל נבעלה.
ושוב נמצא במסכת שמחות (פ"ח) עושין חופות לחתנים אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו אוכל כללו של דבר כל מה שתלוי בחופה אסור בהנאה, ובספר העיטור כתובה החיצונה הזו, ולא נמצא לאיסור הזה עיקר בתלמוד וגם לא נתברר טעמו, אבל קבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות.
